נפאל – פלסטיקאי אחד 180 ניתוחים בשבוע

ב-25 באפריל 2015 (יום שבת) רעדה האדמה בנפאל. אנחנו כאן בארץ לא הרגשנו בדבר, אבל אי שם, אנשים היו בין חיים למוות.

בלילה שבין שבת לראשון, בשעה 1:00 הטלפון צלצל, המספר היה של הצבא, ולמרות שבדרך-כלל אני לא עונה בשעות כאלה, משהו בי הורה לי לענות. מהצד השני של הקו הייתה חן, היא מגייסת אנשים למשימות הצלה ברחבי העולם.

הפעם הגיע תורי – “יש לך דרכון בתוקף? אנחנו צריכים אותך במשלחת לנפאל, אתה בא?”, שואלת חן, והמוח נכנס להילוך, האדרנלין בועט ואני יודע שאני נוסע, אני חייב. טלפונים למשפחה, לקליניקה,  וזהו, למחרת אני מתייצב לשרשרת חיול, מוכן ליציאה, אבל לטבע חוקים משלו.

שדה התעופה של קטמנדו נסגר לנחיתות, הוא נהרס ופשוט אי אפשר היה להנחית בו את הג’מבו של אל-על, אז אחרי שרשרת חיול ארוכה, נשלחנו הביתה. ביקשנו מאיתנו להתייצב יום אחרי בשעה 8 בבוקר.

יום שני, 8 בבוקר בנתב”ג, המקום עמוס באנשים על מדים, צוותים גדולים, זה נראה כמו שמשלחת צריכה להיראות – כולם נרגשים, כולם תוהים איך זה יהיה שם, מה נראה, איך נגיב. הלב רועד, ההתרגשות עצומה, וגם יש לא מעט חשש מהתנאים – איך נוכל לעזור לכולם בתנאים שמחכים לנו שם?

טיסה ישירה של עשר שעות, המוח עובד ללא הפסקה, אני מנסה לתפוס כמה שעות של שינה, להיות מוכן לבאות, עובר על ספרי הלימוד, מחשב בראש איזה ציוד יש ומחכה לראות מה מחכה לנו.

נוחתים בשדה תעופה צבאי. ממש לידינו בית חולים צבאי הרוס כמעט לחלוטין. אנחנו מתחילים לפרוק ציוד ומתחילים בבנייה של בית חולים שטח. ממש מאפס. האוהלים מורמים, הציוד עובר לאן שצריך ולאט-לאט הכל הופך לבית חולים של ממש עם אוהל חדר ניתוח, אוהל טיפולים, טיפול נמרץ, מחלקת ילדים, אוהל חדר לידה וגינקולוגיה, אוהל הדמיה, בדיקות דם – זה פשוט מדהים. אנחנו מבצעים טקס פתיחה זריז ויאללה לעבודה.

רצה הגורל והראשון שטיפלתי בו היה הטבח שלנו, הוא חתך את האצבע. אחריו הגיעה ילדה שנחתכה במצח. את שניהם תפרתי ולרגע עוד חשבתי שכך זה יהיה – טפטוף דק של פצועים שצריכים פלסטיקאי. אבל אז הגיע המבול.

לא יצאתי מחדר הניתוח במשך שבוע. מתוך 180 ניתוחים שבוצעו בבית החולים הישראלי, 50 היו בתחום הפלסטיקה. השתלות עור, טיפולים בשברים פתוחים, פציעות וכוויות, הייתי יצירתי ככל האפשר – כי בשטח לא תמיד יש לך ציוד שיש בחדרי ניתוח בבית החולים, למדתי יום לפני מהלכי ניתוחים שלא ביצעתי וידעתי שחייבים להתרחש בשטח. בעשרה ימים בצענו פרוצדורות שעושים במהלך של שנה במחלקה כירורגית בבית חולים.

בתחילה הייתי לבד, מנתח פלסטי יחיד, בשלב מסוים הגיעה סטאז’רית נפאלית צעירה ורצה הגורל וההתמחות שלה הייתה בפלסטיקה – שם, בבית חולים שדה ישראלי, היא נזרקה היישר למים הקרים של ההתמחות שלה ולמדה באמת מה זה העולם הזה. לא מזמן, אגב, היא הגיעה לישראל לביקור מרגש – זה היה כמו סגירת מעגל.

עוד באתר של שיין

ועם כל העבודה, הנתק המוחלט מהארץ ומהמשפחה – כי אפילו לא הייתה אנטנה סלולארית באזור – אתה לא עייף, אתה יודע שאתה מציל חיים, שאתה עושה משהו בשביל מישהו אחר, אתה כמו בעולם אחר, עובד על אוטומט, אבל גם סופג את כל מה שסביבך.

אתה מסתובב ורואה משפחות שאיבדו את הבית שלהם והמון קרובי משפחה, והם מאושרים – לא רואים אותם בוכים. כששאלנו מה סיפור, הסבירו לנו שמבחינתם זה נחשב טבע, לא אסון טבע, המוות זה חלק מהחיים, זה מעגל, ויש גלגול נשמות, ולכן לא אבלים על זה אלא מאמצים את זה. זה היה מדהים לראות.

אחרי 19 ימים שבהם ניתחנו ללא הפסקה, אבל גם הסתובבנו באזור וראינו את גודל האסון ויחד עם זה את הטבע האדיר מסביב, חזרנו לארץ. לא הצלחתי לעצום עין בטיסה חזרה כי האדרנלין עוד עבד. ידעתי שעברתי חוויה מיוחדת במינה וזכיתי – זכיתי לעזור לאנשים ולהציל חיים.


רוצה לקבל מידע נוסף על התהליך?

ליצירת קשר עם ד"ר שיין:



יצירת קשר

יצירת קשר

מלאו פרטים ונציגנו ייצור עמכם קשר בהקדם




Call Now Button
נגישות